אירועי 7 באוקטובר נחקקו בתודעה הציבורית לתמיד, ומבין מאות סיפורי הגבורה אי אפשר להתעלם מסיפורי חטיבת הראל שגויסה למילואים מאותו היום, וממשיכה להילחם בעזה ובזירה הצפונית. דנה דבורין ביקשה לשוחח עם רב סרן ליאב סנקר, סמג"ד בגדוד שריון 429 חטיבת הראל, שסיפר על העבודה הנמרצת בשטח, והכוחות שהוא מצליח לשואב מהמשפחה.

בתחילה סיפר על ההיסטוריה של החטיבה, שקיימת מקום המדינה ועד היום. "הפעילות המשמעותית האחרונה של החטיבה הייתה במלחמת לבנון הראשונה, ומאז היא יושבת בעוצבת סיני. עד ה־7 באוקטובר היינו אוגדה די נשכחת ועזובה, ואף אחד לא האמין שנעשה משהו". בו זמנית הסביר שהם המשיכו להתאמן ולהיות בתעסוקה בשטח. "מאז ה־7 באוקטובר החטיבה שינתה את פניה – היה צריך לטהר את העוטף, וזה מה שהחטיבה עשתה. החטיבה לא ביישה את המסורת, ועשינו דברים שלא חשבנו שנעשה".

נקודה נוספת שעלתה בשיחה היא הקמת גדוד 'עוף החול' בתחילת המלחמה. לדבריו, מדובר בגדוד המורכב ממילואימניקים, מתנדבים, וטנקים שהוחזרו לשימוש במיוחד לצורך הלחימה. "הקמנו גדוד תוך כדי לחימה, ובשלב מסוים הוא עבר לחטיבה אחרת באוגדה".

כשנשאל איך הגיב לאירועי ה־7 באוקטובר סיפר רב סרן סנקר כי הוא מתגורר בקיבוץ יד מרדכי, ובזמן האזעקות הוא, אשתו, ושלושת ילדיו נכנסו מיד לממ"ד, והמשיכו לישון עד השעה 07:20 כשהתקשר אליו חבר ושאל אם לבוא לקחת אותם. "אני אומר לו 'אחי הגזמת, קצת טילים'. הוא אמר לי 'אתה לא באירוע', והתחיל לשלוח לי סרטונים בטלגרם. הוא שלח לי את הסרטון של הטנדר בשדרות, שזה לידנו ממש. איפה שאני עושה קניות, והסרטון השני היה של הגופה של שני לוק הי"ד שמכניסים אותה להאמר. הדבר הראשון שאני אומר לאשתי מול הילדים זה שהסיוטים הכי גדולים שלי התגשמו, ושאני הולך להכין תיק ושהיום אני מקבל צו 8".

עוד הוסיף: "בקיבוץ שלי הייתה לחימה מאוד קשה. הצוות של ארנון זמורה ז"ל יורד למעבר ארז בבוקר, ועל הכביש הם נתקלים בחוליה של נוחבות בשער הקיבוץ ומתחיל שם קרב מאוד גדול. אני בשלב הזה לא מבין שזה על הראש שלי. אני לא קולט שאנחנו בסכנה".

לסיום ביקש לחזק את רעייתו שהייתה לעמוד התווך של המשפחה, ואמר: "אשתי הכי קולית בעולם, והיא יודעת שמילואים זה הכוח של הטבע ושזה לא נכון להילחם בו. היא מבינה מה קורה בעוטף, היא מבינה את הסיטואציה – אני לא יודע מאיפה הכוחות. יש פלא בעניין הזה שנקרא אישה".